גדעון כרמי - קורות חיים
נכתב על ידי אשתו, תמר כרמי
גדעון נולד בברלין, ב-10 לספטמבר 1924, לאמו, ברטה (אורה) צימברקנופף-פלפל, ולאביו, מקס מאיר יהודה צימברקנופף. התינוק גרם אושר רב לאמו, לאביה של ברטה (סבו של גדעון) אליהו פלפל ולסבתא, טובה פלפל. אין לנו הרבה אינפורמציה על אביו, פרט לכך שהוא עזב זמן קצר לאחר לידת גדעון, לאחר סכסוך עם אשתו והוריה. אחותו של מקס, שושנה אנדמן, שחייתה לעת זקנה בהרצליה, סיפרה קצת על אחיה, וממנה המידע המועט הידוע לנו. אפרים פישל ופיגלה צימברקנופף, סבו וסבתו מצד אביו של גדעון, חיו בעיירה בנדין (Bedzin) בפולניה, עיירה ליד קרקוב. למקס היו שתי אחיות וארבעה אחים, והוא היה הבכור. לפי התמונות, מקס אביו של גדעון היה גבר נאה, גבוה, רחב כתפיים, עסקן ציבורי וסוחר. בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים, מקס מאיר יהודה צימברקנופף הגיע לברלין, התחתן עם אורה-ברטה פלפל, אמו של גדעון, ב-1923 ועזר קצת בחנות שהייתה שייכת לאביה של אורה. ברם, כאמור, היחסים בין השניים עלו על שרטון וסמוך ללידת גדעון הם התגרשו, ומקס האב עזב וכנראה שחזר לפולין.
ילדוּת בברלין
עד גיל 9 גדל גדעון בברלין. הסבא, אליהו, סבתא טובה ואמו אורה תפקדו כמשפחה אוהבת ותומכת. סבא אליהו היה יהודי דתי והיה סוחר אמיד שהצליח מחנות קטנה להיות גם בעל בניין דירות. וכך, מספרת תמר אשתו: "שני סיפורים זכורים לי שגדעון סיפר: אחד, שבגיל חמש הוא חלה ולא יכול היה ללכת ונאלץ לשכב שנה (!) במיטה באיזה סנטוריום מחוץ לעיר וזה היה סיוט. לא ברור בדיוק מה הייתה הבעיה אך אחרי שנה הוא קם על רגליו עם צליעה קשה ולא יכול היה להשתתף במשחקים וספורט של ילדים. מצד שני, כששכב נהג לצייר וגם למד לקרוא ולכתוב".
כשחזר לבית הספר, המורה שלו היה נאצי מוצהר. כל הליכה לביה"ס בכתה ג' ו-ד' הייתה עינוי, לעיתים קרובות נרדף על ידי הילדים האחרים בשל יהדותו, ונאלץ להתמודד עם מכות והשפלות. בכיתה היו רק עוד 2 ילדים יהודים, ילד אחד חזק, שהצטרף ל"ילדים המכים" וילד אחד חלש שגדעון נחלץ פעמים רבות להגן עליו בגופו.
עם אמו היחסים היו מורכבים. היא דאגה לו מאוד במסירות רבה, אך בד בבד דרשה גילויי אהבה מופגנים וייסרה אותו ברגשות אשמה. את סבתו טובה אהב גדעון מאוד וללא סייג. היא הייתה צחקנית וטובת לב ונהגה לספר בדיחות וסיפורים. הסבא ניסה לחנך את גדעון ליהדות, לימד אותו אותיות עבריות ולקח אותו איתו לבית הכנסת הגדול בברלין (שהוקם אחרי מלחמת העולם הראשונה). גדעון אמנם היה חילוני כל ימיו, אך ייתכן שהיה זה בהשפעת סבו שהוא הקפיד על עשיית קידוש בערבי שבת ונהג לקחת את ילדיו לבית הכנסת ביום הכיפורים.
עלייה לארץ ישראל
סבו של גדעון היה ציוני, והכיר את רבי בנימין, עסקן ציוני וסופר ידוע שהיה קרוב רחוק שלו והתארח בביתם בביקוריו בברלין. רבי בנימין שכנע את סבא אליהו לעלות ארצה, לירושלים, וכך עם עליית הנאצים לשלטון, ב - 1933, הסבא, מתוך ראיית הנולד, מכר את כל עסקיו ובנין הדירות שלו והמשפחה הקטנה הגיעה לבית הכרם. רבי בנימין עזר לסבא לקנות בית קטן ממש על יד בית מגוריו, ברחוב החלוץ 13.
גדעון, שהיה כבן 9, דיבר גרמנית, ידע לקרוא ולכתוב בגרמנית, וידע רק קצת עברית. מכיוון שהוא צלע, וילדים הם אכזריים, סבל מאוד בשנים הראשונות בבית ספר בית הכרם. אבל לאט לאט, כשראו שהוא מצטיין במתמטיקה, מוסיקה וציור, והעברית שלו והחיבורים שלו זכו לשבחים ומחמאות, השתפר מצבו ואף היו לו חברים מהשכונה. כנראה חגגו לו בר מצווה, בצנעה, כמנהג הימים ההם, אך הוא לא הזכיר זאת. הם היו אז ממש עניים, גדעון חי ב"קיטון" ליד המטבח, בחדרון בגודל 2x3 מ"ר והסבתא ואמו ישנו בסלון, שאר הבית הושכר.
בשנת 1937, בהיות גדעון בן 13, הגיע אביו, מאיר יהודה לירושלים להכיר את בנו. במהלך השנים, אמו של גדעון, אורה, סירבה לדבר עליו ולא גם מילה אחת. גדעון מספר שזה היה מפגש מאוד טראומתי. פתאום ברחוב החלוץ, ניגש אליו גבר מבוגר, ובעברית מגומגמת עם מבטא כבד זר שאל אותו: "אתה גדעון הבן של אורה? אני אבּוּי שלך!!!", גדעון נבהל מאוד וברח לקצה הרחוב.
אחרי המתנה של שעתיים הוא חזר הביתה, האב נעלם ושוב לא נאמר דבר.
שנה אחר כך, ב- 1938, בפולין, מקס מאיר יהודה צימברקנופף נפטר בנסיבות לא ידועות. זה היה סיפור מאוד קשה עבור גדעון, שסיפר כיצד הגיע ארצה, לבית הכרם, בירושלים הילדים קללו אותו וקראו לו "ממזר...". הגדילה ללא אב, השפיע עליו עמוקות גם בהמשך, "ילד שגדל בלי אבא משלם מחיר יקר", נהג לומר. לימים, אחד מהדודים של גדעון איתר אותו וגדעון נפגש עמו עם דודים נוספים בניו-יורק, שם נודע לו שהסב והסבתא מצד אביו וכמה מדודיו, שמעולם לא פגש, נספו בשואה.
בשנתיים האחרונות בתיכון, גדעון כבר היה בחור גבוה ונאה, והשתלב יפה בכל הפעולות, כתב לעיתון הכיתה, השתתף במסיבות ואפילו שיחק כדורסל. המורים שלו אז, פרופסור ליבוביץ' בכימיה, מרדכי ארדון בציור, ואמירה במתמטיקה העירו שיש להם תלמיד מחונן.
ב – 1937, לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, נפטר סבו, סבא אליהו, והמשפחה עברה לגור בדירה קטנה, בבניין באוהאוס, ברחוב המעלות במרכז העיר ירושלים. שכונת בית הכרם הייתה אז "שכונת ספר" ונתונה להתקפות הערבים ממלחה, עין כרם ושייח באדר, ואמו, אורה, הרגישה יותר בטוחה בדירה בעיר. את הבית בבית הכרם היא השכירה, מה שעזר לה כי אחרי מות אביה, היא נשאר מפרנסת יחידה, ולהשכיר חדרים בקיץ לא סיפק להם פרנסה. לאחר שעברו העירה, החלה אמו לעסוק בתיווך והשכרת דירות בעיר.
1942-1948 בין סיום התיכון למלחמת העצמאות.
בשנת 1942 גדעון סיים במחזור ד' של בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה (ליד"ה), והתגייס ל"הגנה" – חי"ש של אזור ירושלים, וגם עבד בבריכות דגים בקיבוץ. סיפור קטן שנהג גדעון לספר היה כיצד השתתף בלילות שמירה בקו הגבול של מאה שערים - הם היו מחופשים לנערות, הביאו להם מזון, כדורים והוראות כי הקשר לא עבד.
במלחמת השחרור, נלחם גדעון במסגרת החי"ש באזור עין כרם, ומלחה. תמר: "זכור לי סיפור קטנטן איך הוא וכיתתו שכבו במארב כשלפתע התקרבה קבוצת לוחמים ערבים.
אחד הלוחמים צעק בערבית 'הנה אל יהוד בוא נזרוק רימונים...' גדעון, שידע ערבית, הציל את הכיתה בכך שתירגם את דבריו, ובזכות זה הם נסוגו מחוץ לטווח, מאחורי גדר האבן של הטרסה..."
התמזל מזלו, וכאשר הקימו את הכח המיוחד שהיה אמור לשחרר את יישובי גוש עציון, כח שהורכב מ 2 כיתות של החי"ש ו 2 כיתות של הפלמ"ח, היה גדעון חולה ולא שובץ למשימה. ברם, טובי חבריו למחלקת החי"ש מצאו את מותם בין לוחמי הל"ה. מה שהיה מאוד טרגי עבורו היה נפילתו באחד מקרבות תש"ח של חברו הקרוב ברוך ברנהיים ז"ל (בנו של הצלם הידוע), שגר גם הוא ברחוב המעלות, שעמו אף חלק חדר וחיבה גדולה למוסיקה וספרות.
לאחר מספר חודשים של לחימה סבל גדעון משברי מאמץ, ומפקדיו, שזיהו את הפוטנציאל האינטלקטואלי והמדעי שלו, המליצו להעבירו לחיל המדע. בחיל -מדע נתבקש גדעון "לבשל" דינמיט טניס וחומר נפץ במעבדות 'טבע' שליד בית הכרם. עבודה מסוכנת ביותר, כי כל פגיעה של כדור או פגז במקום הייתה גורמת לפיצוץ ענק. אבל למזלו, למזלנו – זה לא קרה.
אגב, חבר קרוב מאותה תקופה היה אברהם בירמן, (אבא של אמנון בירמן כותב התשבצים), אתו הוא שמר על קשר שנים ארוכות והחליף מכתבים וקטעי ספרות.
בתום המלחמה גדעון נרשם לאוניברסיטה בהר הצופים ללימודי פיזיקה – מתמטיקה ועבד בקיבוץ רמת רחל עם ילדים. בתקופה זו גילו אותו גם הבחורות והייתה לו חברה מהמושבה כינרת. במקביל, גדעון גילה את הפסנתר שעמד דומם בביתו אחרי שעשה את כל הדרך מברלין. גדעון לימד את עצמו לנגן והצליח אחרי שנתיים להתקבל כתלמיד באקדמיה למוסיקה. שם גילו עד מהרה שיש לו שמיעה אבסולוטית וכישרון אדיר לנגינה על פסנתר. די מהר הפך גדעון למורה לפסנתר פופולרי בירושלים. לאוניברסיטה הוא הלך רק לפעמים... בתמונת משפת הים באלבום אנו רואים גבר צעיר, גבוה וחתיך עם מספר רב של בחורות.
1953-1957 אהבה ופיזיקה....
ב-1949, בתום מלחמת השחרור, גדעון נשאר בחיל המדע של צה"ל. למרות התנגדותו הוא נשלח לקורס קצינים. במקביל התרחשה אחת הפרשיות הטרגיות הגדולות בחייו – ההתאהבות הנואשת של מירה. מירה, בחורה חיפאית חמודה שכבר היה לה ארוס, מהנדס בניין מבוסס והגון (ומרובע), והורים "פולנים" תקיפים, התאהבה פתאום בגדעון שהיה מוסיקאי, איש חיל מדע, טווה חלומות וחתיך. אחרי כמה פגישות סוערות וכמה מכתבים רומנטיים מדהימים, גילו הוריה של מירה את הפרשה והפעילו עליה לחצים מאוד קשים לכבד את אירוסיה ולעזוב את גדעון.
גדעון התחנן, כתב מכתבים מרגשים, אבל מירה נשברה וסיימה את הקשר.
גדעון, שהיה עדיין בצבא, קיבל דלקת ריאות קשה, ושכב במצב קשה כמה ימים, לבסוף אחרי כמה שבועות הוא הבריא ואף סיים את הצבא בדרגת סגן. האירוע הזה שבר את ליבו, ועוד שנים אחר כך, כך מספרת תמר, כשהיה מספר את הסיפור, היו דמעות עולות בעיניו...
כל שאר החברויות עם חנה, צילה, בינה, אביגיל, רותי, אתי, ציפי, אווה, דפנה, בשנות החמישים העליזות, לא השתוו לסיפור עם מירה.
בשנת 1955 גדעון חזר ללימודים לאוניברסיטה העברית לפיסיקה ובשנת 1958 קיבל מפרופסור רקח תעודת מוסמך למדעי הטבע כשסיים בהצטיינות את לימודי הפיסיקה והמתמטיקה.
במקביל, בשנים אלו (1955-1957) גם החל ללמד פיסיקה בטכניון בחיפה, ושם פגש את פרופסור דיוויד בוהם (David Bohm), יהודי אמריקאי, פיסיקאי תאורטי ידוע, שעבד עוד עם אופנהיימר וגורש על יד מקארתי כי לא היה מוכן להעיד נגדו. בוהם לקח את גדעון וחברו יקיר אהרונוב (לימים חתן פרס ישראל) לבריסטול, אנגליה, ושם אחרי 3 שנים, ב – 1960, קיבל דוקטורט. שלוש השנים באנגליה, על מלגה מאוד עלובה ותנאי כמעט "עוני", היו פוריות ומעניינות וקידמו אותו מאוד בשטח הפיזיקה העיונית. בקיץ 1959 נסעו יקיר וגדעון לקופנהגן, למכון נילסבור, קיץ אחר נסעו לוונציה, ובחורות שונות ליוו אותם לאורך כל שלושת השנים. בקיץ 1960 הכיר בלונדון בחורה יהודיה נחמדה, פסנתרנית, ומשפחתה כבר חשבה שיש כאן שידוך הולם אבל לגדעון היו ספקות והוא קם ונסע ארצה.
בתחילת דצמבר 1960, בירושלים, במסיבה בביתו של המשורר יהודה עמיחי, הכיר את תמר במברגר ולאחר שלושה שבועות של חיזורים התחתנו השניים ונסעו לירח דבש בפריז וציריך ולאחר מכן לבריסטול להשלמת פרסומי הדוקטורט.
לקראת אביב 1961 קיבלו השניים "גרין כארד" וטסו לארה"ב, לבוסטון ולאוניברסיטת ברנדייס, יחד עם יקיר אהרונוב. הם שכרו דירה בבית של משפחה אירית חביבה ליד האוניברסיטה ונהנו מהכנסת האורחים הלבבית, מיפי המקום, מטיולים ושיט על נהר הצ'רלס. תמר לקחה קורס קיץ על אמנות המאיה וקיבלה רישיון נהיגה. גדעון ויקיר נתנו הרצאות על עבודתם במחקר. גדעון ותמר קנו את הוולוו הראשון ולמדו להכיר איש את רעהו. תמר גם הכירה ליקיר את נילי, אשתו לעתיד, שלמדה בברנדייס באותה שנה. אבל גדעון לא היה מרוצה, ושכנע את יקיר בסוף 1961 לעבור לני-יורק, לאוניברסיטת "ישיבה" במנהטן.
1961-1973 ניו-יורק, ניו-יורק
במהלך שנים אלו גדעון עבד ב "ישיבה יוניברסיטי" 7 שנים והגיע לדרגת פרופסור חבר.
בתקופה זו, עם משכורת טובה ואוירה של שפע, גדעון גילה את אהבתו למוזיקה ותקליטים, והיה מבלה לילות שלמים ב-Sam Goodys, חנות המוסיקה המפורסמת, ורכש אלפי תקליטים של היצירות האהובות עליו – כל יצירה בביצועים שונים של כמה פסנתרנים וכמה מנצחים.
בנוסף לכך גדעון ותמר אשתו, הלכו לקונצרטים שנוגנו בקרנגי הול, למשל גדעון השיג כרטיסים לקונצרט של ארתור רובינשטיין על הבמה! (חשוב היה לו לראות את הידיים מנגנות...).
במהלך שנים אלו תמר הלכה לביה"ס לאדריכלות פרסונס ואחר כך סיימה תואר BSC באוניברסיטת ניו—יורק.
גדעון מאוד אהב את החיים בניו-יורק ואת הגישה האמריקנית "why not?" – לא למה לעשות דבר מה – אלא למה לא? הוא קנה ב- auction את כל ריהוט הבית, כי לעמוד על המקח שימש לו תענוג יותר גדול מהקנייה...הוא למד לנהוג והוציא רישיון לשברולט יד שנייה שהייתה להם ואפילו לקח קורס לעשיית סרטים (ועשה סרט!) עם הבמאי, אז הצעיר והלא ידוע, מרטין סקורסזה, באוניברסיטת ניו-יורק.
הפארק ממול דירתם שיקף את חילופי העונות, צבעי הסתיו, השלג, האביב היו מרהיבים.
היו להם הרבה חברים ישראלים ואמריקאים, יהודה וחנה עמיחי בקרו אותם, רחל איתן ובעלה החדש ג'רי, שושי ושי בורנשטיין, פרופסור דוד פינקלשטיין ואשתו נעמי ורבים אחרים. – ואפילו רצח קנדי ששינה את האווירה לא השפיע. נילי חזרה לארה"ב ויקיר ונילי התחתנו, ואז נפרדה "החבורה" ותמר וגדעון עברו לגור ברחוב 207. בשנת 1968 גדעון החליט לעזוב את האוניברסיטה ולעבור לאוניברסיטה קתולית בשם סנט ג"ון כי נתנו לו דרגת פרופסור, ובשנים 1970-1973 קיבל קביעות ופרופסורה מלאה. תמר החלה עבודה חדשה עם אשתו של חבר קונגרס שוייר ב - Emily Malino Associatesובמשרד זה החלה ממש ליהנות מעבודות עיצוב מגוונות.
באוגוסט 1967 נולד בניו-יורק הבן הבכור, עופר, והשמחה הייתה עצומה. תמר עשתה קורס הכנה ללידה בשיטת למז וגדעון הצטרף והלידה הייתה לשניהם חוויה מאוד משמעותית.
ב-1968, עם מצבם הכלכלי המשופר, כמו רבים מחבריהן חיפשו לעבור לבית עם גינה.
במפתיע, גדעון מצא הודעה על בית למכירה במכירה פומבית (auction), ואף זכה בהימור, והם קיבלו בית ב20% פחות ממחיר השוק.
עד הולדת עופר, תמר וגדעון טיילו רבות בעולם. הם היו בקולרדו, בקליפורניה, במכסיקו, באזור בוסטון ובאירופה הם היו באנגליה, שוויץ, מצרים, ספרד, מרוקו, צרפת ואיטליה ומדי פעם לחופשת מולדת בישראל, שם רכשו דירה "על הנייר", ברחוב בורלא בירושלים.
פרוייקט ערד ובן גוריון
ב- 1966 התחיל גדעון לארגן את פרויקט "ערד" יחד עם אברהם בן צבי מהקונסוליה הישראלית בניו-יורק. הרעיון היה להקים מרכז מחקר חדש בנגב המבוסס על "מדענים חוזרים" ישראלים שעשו חיל בארה"ב, אבל בעצם רצו לחזור ארצה ולתרום באופן משמעותי לחיי המדע בארץ.
גדעון ותמר הקדישו לזה את כל זמנם החופשי "יום ולילה" מעבר לשעות העבודה, והפרויקט התקדם וקרם "עיר וגידים", וגדעון אפילו נפגש עם דוד בן גוריון במלון במנהטן, ובן גוריון עודד אותו. גדעון גם נסע ארצה וניסה לעניין גורמים שונים אבל כשפרצה מלחמת ששת הימים כל הרעיון נגנז והמדענים, בחלקם עלו ארצה כפרטים ולא כקבוצה.
בשנת 1970 נכנסה שוב תמר להריון והפעם החליטה ללדת בארץ, בירושלים.
גיל נולד בנובמבר 1970, והסלון ברחוב אתיופיה בירושלים, בבית אימה, התמלא ב-22 זרי פרחים, נעשתה ברית מילה כדין אבל – משהו מוזר נראה בראשו של התינוק.
עם חזרתם לארה"ב, קבע רופא הילדים (ד"ר ארון) שיש עיוות כי הפונטנלה נסגרה מהר מידי כתוצאה מריבוי ויטמין D מהשמש הישראלית. ההחלטה הייתה מאוד קשה – אבל הניתוח עבר בהצלחה. התינוק ומשפחתו החלימו. תמר מצאה עבודה טובה במשרד אדריכלים שבנו בית חולים גדול בברוקלין והשלימו לימודי אדריכלות ב-City College. גדעון הרגיש טוב עם הסטודנטים למחקר והאוניברסיטה ואנשיה.
חזרה לארץ
בתחילת 1973 אימה של תמר, שגרה בגפה בירושלים, חלתה, ותמר הרגישה צורך עז לחזור ארצה. הדירה ברחוב בורלא בירושלים כבר הייתה מוכנה, וכך באופן די פתאומי ונגד רצונו של גדעון, תמר, עופר וגיל חזרו לירושלים בקיץ 1973. עוד לא גמרו להתארגן (תמר קיבלה עבודה טובה לתכנן את בית החולים שערי צדק החדש) ופרצה מלחמת יום כיפור.
וכך תמר מספרת: "ביום שבת שחל בו גם יום כיפור של שנת 1973, ישבתי ברחוב בורלא בדירתנו החדשה עם שני ילדינו. עופר בן השש וגיל בן השלוש ושיחקנו. שמענו את האזעקה אבל לא התייחסתי. אחרי כשעתיים דפק בדלת אחד השכנים ודרש לדעת למה איננו יושבים במקלט. ירדנו למקלט והייתה זו הזדמנות טובה להכיר את כל השכנים. בערב, למרות האיסור, נכנסתי לוולוו ונסעתי לאמא שלי שכבר הדביקה שוב את כל החלונות ברחוב אתיופיה. לא נעים להיות לבד במלחמה. יומיים לא ידענו בכלל מה קורה וגדעון בניו יורק התקשר מאד נרעש אבל רק אחרי שבוע הצליח לחזור ארצה".
גדעון התנדב ללמד פיסיקה בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה. הוא לימד בצורה כה טובה שעד היום אנשים שלמדו אתו אז זוכרים זאת. לאחר המלחמה גדעון ניסה והצליח לקבל עבודה כפרופסור אורח באוניברסיטת תל-אביב. היה לו קשה מאד לעזוב את אוניברסיטת סנט ג'ון בניו יורק שנתנו לו מינוי של פרופסור מלא עם קביעות.
בשנים 1977-1974 גדעון גם עבד והרצה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע ואפילו לימד שני קורסים בבצלאל וניסה את כוחו בכתיבת תסריטים לטלוויזיה החינוכית.
בשנת 1975 נולדה בתם אורלי והשמחה הייתה גדולה. לאחר כשנה, בשנת 1976 נפטרה אימה של אשתו תמר, הציירת רות במברגר, ולאחר שנתיים המשפחה עברה לגור ברחוב אתיופיה, שם התגורר גדעון עד סוף חייו ומשם הקים והפעיל את פרוייקט ח"י.
פרוייקט ח"י (חשיבה יוצרת)
גדעון קיבל משרה חלקית בבית הספר להוראת המדעים באוניברסיטה העברית עם פרופסור אלכס פוליאקוב והתחיל לפתח את "פרויקט חי" להוראת המדעים לילדים צעירים. תכנית זו התפתחה במשך השנים למפעל חיים גדול ומגוון.
תחילתו של הפרוייקט במודל קוגניטיבי שגדעון פיתח להתפתחות החשיבה והקניית מושגי יסוד במתמטיקה ופיזיקה, אצל ילדים צעירים בצורה משחקית וחוויתית תוך הפעלת כל הגוף והחושים. (למעבר למודל לחצ/י כאן)
גדעון הצליח לקבל מלגות מחקר רבות לפתוח פרויקט ח"י והמודל הקוגניטיבי שלו והוזמן להרצות על הפרויקט גם בדרום אמריקה. בשנים 1978-9 הוא שהה חודשים ארוכים בוונצואלה וקוסטה ריקה ובשנים 1980-1982 בברזיל. במקביל, הוא נתן סדנאות ח"י בסמינרים למורים בכל רחבי ישראל.
בשנת 1979 גדעון קיבל משרה בסמינר ילין בירושלים בה החזיק עם קביעות עד צאתו לגמלאות.
בשנת 1982 הוא שוב וזמן לקוסטה ריקה ולאחר מכן לבנגקוק, תאילנד.
במקביל פנתה קרן קרב לגדעון והפכה את "תכנית ח"י" לפרויקט הדגל שלה להעשרה בעשרות בתי ספר בכל רחבי המדיה כולל המגזר הערבי. פיתוח התכנית ויישומה, העסיקו אותו כיוצר לכל שארית חייו. (ראו ניספח עקרונות ח"י).
בשנת 1987 קיבל גדעון הצעה להיות פרופסור לחינוך באוניברסיטת פילדלפיה בארה"ב ולאחר שנה בקשו ממנו להקים שם מכון מיוחד לפיתוח מדעים וחשיבה בשם Center for Frontiers of Sciences.
גדעון לקח חופשה והעתיק את מגוריו לפילדלפיה. הוא הקדיש את כל הידע והמרץ שלו לנושא בעזרת התורם- הנדיב דיק פוקס, והמרכז זכה לפרסום והצלחה. בשנת 1992, הגעגועים לארץ ולמשפחה גברו, וגדעון חזר ארצה והקדיש את כל מאמציו לפיתוח פרויקט ח"י. הוא הקים משרד לפרויקט, במרכז העיר ירושלים, בדירת אמו ז"ל (סבתא אורה נפטרה ב 1986 בגיל 92), משם ייצר חוברות וחומרים למדריכות ח"י שהתפרשו על ארבעים מרכזים בארץ.
פרויקט ח"י הוא ה"ילד הרביעי שלי", כפי שנהג לומר, וגדעון הקדיש את כל שנותיו האחרונות לפיתוח הפרויקט, ואף ערך מספר פגישות לפעול למחשוב התוכנית ולהנגשת התוכנית לאוכלוסיות שונות. למרות גילו המתקדם, המשיך גדעון וכתב רעיונות חדשים ויצירתיים.
בגיל 87 נפטר גדעון בשיבה טובה, והוא קבור בבית העלמין במעלה החמישה. גדעון הותיר אחריו את אשתו תמר, תיבדל לחיים ארוכים, שלושה ילדים ו – 9 נכדים.