שני פרפרים
פרפרו סביב האש,
פרפרו, פרפרו
סביב האש.
קרבו ורחקו
נשקו ושחקו,
נשקו פרפרים
סביב האש
עד כי שמט
האחד את כנפיו
- כי עיף ...
נשאר רק אחד
ופרפר לו לבד,
פרפר לו לבד
ונשרף כך לאט,
כך נשרף ופרפר
ובלבד שישאר
פרפר שמפרפר
פרפר שנשרף
כל עוד לו כנף
לו גם לבד...
שירים של פרופסור גדעון כרמי
שבת בבוקר 15.5
"... כי בך האבן הטובה המרחיקה סייגים.."
יחיעם וייץ, מכתבים לרמה
מנפשי זו ההומה אליך
מרתת זה ששירך מעביר בי
מדמעה זו שנקוות בעיני
- ידעתי:
שמטבע זהב שאלוהים נתן לי
אי- אז בשחר ימי
- לא אבדה.
אכן רצתי עם כולם
ולכן, קרעתי את נפשי
בלילות ארוכים של עטלפים
אכן תעיתי בדרכים
אך טוהר זה- שבך,- שבי
אך המיה זו
- היא חוט חשמל
עליו דרכנו שנינו
- והיא שבינינו.
וסלחי לי, סלחי לי
אם כמו ילדת תמיד אני כותב עתה
לא "יפה" לא "שירתי"
ולא לפי שום רמה בכלל
כי מאד הומה בי נפשי עתה.....
כנותי היא שירי
ושירי הוא אמת שלי
אם אין בי סיגים
אם אין בי תקליטים
אם אין בי קסטות
שאני משמיע על - פי
הזמנה, או על-פי
לחיצה על כפתור , שמן-
- דהוא מפעיל, או שמן-
- דהא מתחיל, אם אין
אני בובה על חבל , שמן -
דהוא מרקיד, אם אין
אני עצמי לוחץ על
כפתורים שלי , אם אין
אני עצמי בובה
של עצמי.
אם כל רגע חדש, אם כל
רחש ברשאית, אם כל
תחושה אדם הראשון, ואפילו
חוות רגשותי לא נחצבה/ מצלע./
אם נפשי עודנה רוח על- פני
תהום, ונשמתי עודנה
תוהו ובהו, בטרם נתפרדו
אור מחושך , או
טוב מרע.
תהו שבי , נתרעד
מבהו שבך, מרוח
מרחפת שבך, אך נלכד
בחבלים
שלך ושלי
והיינו בובות,
אלהים,
ברא שוב אותי ואותך
מבראשית
בקול דממה דקה
מרחפת
13.6.82
14.5
אילו לנשמתי היו אצבעות
הייתה מסובבת בכפתור התחזות
כל הלילה.
אילו לנשתי היו אזניים
הייתה מהדהדת לצליל של באך
לצליל שבך
אילו לנשמתי היו עיניים
הייתה מנצנצת בהן דמעה
אל מיתר שבך,
אילו לנשמתי היה מטה
הייתה מכה בסלעך
עד צאת דמעתך
מטה שלי
שהכה בסלעך
שפתי
שדמעו על שפתייך
על שערך עם ערב
-- עם בוקר חזרו ריקם
ללא הד
וקפאו שוב לאבן
דמעות אשר הגשתי לך
תמצית דמי היו:
באש אשר נסכתי לך
מיטב זבחי עלו
לא חבתי על עצמי. גווי
שח דום לצליף שוטיך,
חצך כבדני , וכאבי
הראני אמוניך.
אך היא אמרת לחוס עלי
והסטת נסותינ? בראב,
והיה חסדך כסלח לי
ואתוץ פסלך בזעף.
עתה בחופת מקדשך אתעה
אחטט בעפר צונן
לשוא על עוד עשן אכרע
לא אמצא דמעתי בהם ...
שחור לילי לי .... כתנים
צלליך בי יותרהו,
שורקת רוח כקנים...
עטלפים בפני יספחו...
ונפשי תועה מעל, אי- שם
נפשי אינה עוד פה,
ואי מזה ציר העולם
חורק,
צוחק
כסבובו...